פסק-דין בתיק ע"א 2823/02

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כבוד השופטת אילנה גת ז"ל) מיום 18.8.02  (ת"א 2647/96), אשר קיבל את תביעת מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") לסילוק ידם של המערערים ממקרקעין הידועים כגוש 3777 חלקות 4-6, 7, 8, 34 ו- 35 (להלן: "המקרקעין").

1.                    רקע

(א)                המקרקעין המשתרעים על שטח של כ-16.5 דונם, הם מקרקעי ישראל, כהגדרתם בחוק יסוד: מקרקעי ישראל, המנוהלים על ידי המינהל.

(ב)                 המערערים מחזיקים במקרקעין החל משנת 1976, ולטענת המינהל שלא כדין. המינהל הגיש, בשנת 1996, תביעה לפינוי וסילוק ידם מהמקרקעין.

(ג)                  המערערים התגוננו בטענה שהמערערת 1 רכשה זכויות במקרקעין כדין מאדם בשם נתן כהן לפי הסכם מיום 29.1.82, וכי המינהל חתם עימה על הסכם חכירה ביום 1.7.81, כמו כן נטען שלנוכח ההשקעות שהשקיעו המערערים במקרקעין, מנוע המינהל מלפנותם.

2.                    פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                נקודת המוצא לדיונו של בית משפט קמא היא שהמינהל הוא הבעלים הרשום של המקרקעין, ועל המערערים הנטל להראות ולהוכיח את זכותם להחזיק בהם. בית משפט קמא קבע, שלמעט חוזה השכירות שכרת המינהל עם המערערת 1 לתקופה של שנה אחת לשם גידול אווזים, ושתוקפו פג ביום 31.8.82, לא הראו המערערים כל זכות חוקית במקרקעין. גם הזכות שהראו, הייתה של המערערת 1 בלבד, ולא של המערערים האחרים.

(ב)                 בית המשפט הוסיף וקבע שהמערערים השתלטו על שטח לא להם, ומדירה בת 6 חדרים שכביכול רכשה המערערת 1 מנתן כהן (אשר זכויותיו במקרקעין לא הוכחו), התרחבו, בנו בתים, בריכות שחיה וסככות, ללא תשלום וללא היתר. הם ניצלו לרעה את רצונו הטוב של המינהל שחתם עימם על הסכם חכירה למטרה חקלאית- גידול אווזים, ויזמו הקמתו של אולם אירועים בשם "הגבעה" (שותפות שהיתה הנתבעת 6 בבית משפט קמא, ואשר מפרקה הוא המשיב הפורמלי בהליך זה), מבלי שקיבלו את הסכמת המינהל. אמנם המינהל המליץ להחכיר את השטח למערערת 1 לתקופה ארוכה, ואולם להמלצתו זו נלווה תנאי והוא שימוש במקרקעין לגידול אווזים. במצב דברים זה, אפשר לומר כי המינהל הסכים לנוכחות המערערת 1 במקרקעין, בכל הנוגע להחזקתם לגידול אווזים, והיא הפכה בת רשות מכללא. אולם, רשות זו בוטלה, לכל המאוחר עם הגשת התביעה.

(ג)                  בית המשפט ציין כי לאולם האירועים "הגבעה", אשר הוקם בשותפות של המערערים ומשפחת לוי, לא הוקנו זכויות במקרקעין שכן המערער 4 מכר למשפחת לוי מקרקעין שלא היו בבעלותו.

(ד)                 בית המשפט דחה גם את טענת המערערים כי רכשו במקרקעין זכות של דיירות מוגנת מכוח ההשקעה בבנייה עליהם, וקבע שאם יחליט המינהל לקיים את המבנים שעל הקרקע, אזי יוכלו המערערים לתבוע פיצוי לפי סעיף 21 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969. משאין המערערים דיירים מוגנים, הם גם אינם זכאים לסעד מן הצדק.

(ה)                בסיכום קבע בית המשפט שהמערערים ניצלו לרעה את הרצון הטוב שגילה המינהל, השתלטו על המקרקעין והם מסיגי גבול. בית המשפט הורה למערערים לפנות את המקרקעין בתוך 45 יום וחייבם בהוצאות המינהל.

3.                    טיעוני המערערים

(א)                בעיקרי הטיעון מגוללים המערערים את השתלשלות העניינים אשר קדמה להגשת התביעה, ומציינים שהמינהל ויתר על תביעת פינוי קודמת, באשר המקרקעין הם ביתם היחיד. גם לאחר הגשת התביעה הגיעו המערערים להסכמה עם המינהל בדבר פינוי שטח קרקע אחר שבו החזיקו, בתמורה לוויתור המינהל על התביעה. חרף הסכמה זו המשיך המינהל בהליכים ולפיכך הגישו הם בקשה למחיקת התביעה על הסף, שנדחתה. במסגרת בקשת רשות ערעור על ההחלטה, הגיעו הצדדים לפשרה אשר קיבלה תוקף של פסק דין, שלפיה יחזרו לבית משפט קמא כדי שזה ינמק את החלטתו שלא למחוק את התביעה. השתלשלות עניינים זו מלמדת, לטענת המערערים, הן על התעלמות המינהל מהתחיבויותיו, הן על התעלמות בית משפט קמא מהוראות בית המשפט של ערעור.

(ב)                 המערערים גורסים שהם יונקים את זכויותיהם במקרקעין ממספר מקורות: רכישת הזכויות מנתן כהן, הסכם החכירה עם המינהל, ובמיוחד, השקעתם הניכרת במקרקעין, הפיכתם של מבנים נטושים למקום מגורים, והבטחתו של המינהל לפעול להסדרת מעמדם במקרקעין. המינהל, אשר התיר להם בלא מחאה, להשקיע במקרקעין, מנוע על כן מלבטל את הרשות. יתר על כן, מכוח ההשקעות במקרקעין רכשו המערערים זכויות דיירות מוגנת, שכן השקעותיהם אלו  עונות להגדרת "דמי מפתח" שבחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב- 1972, ולמצער הם זכאים בנסיבות דנן לסעד מן הצדק.

(ג)                  עוד טוענים המערערים שהמקרקעין לא זוהו באמצעות נסח רישום, או מפת רישום שערך מודד מוסמך ובהעדר זיהוי ברור אי אפשר היה לקבוע שהמקרקעין בבעלות רשות הפיתוח.

4.                    טיעוני המינהל

(א)                המינהל סומך ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא. לטענתו, שבים המערערים על אותן טענות שנבחנו ונדחו בפסק הדין.

(ב)                 טענתם העיקרית של המערערים, שהמינהל הבטיח להם שיסכים להסדרת מעמדם במקרקעין אינה נתמכת בראיות, ומטעם זה גם נדחתה בקשתם לסילוק על הסף של התביעה. אשר לבקשת רשות הערעור על החלטה זו (בר"ע 2158/00), אשר בעקבותיה הורה בית המשפט המחוזי שבית משפט קמא ינמק את החלטתו, בית המשפט קבע שהחלטתו תינתן במסגרת פסק הדין. כך אכן אירע, גם אם הדברים  לא נאמרו מפורשות. לחלופין - גם אם טענתם של המערערים נכונה ובית המשפט שגה כאשר לא נימק את החלטתו וסטה מההסכמה שהושגה בבקשת רשות הערעור, הרי שבהעדר תימוכין לטענה בדבר הבטחה להעניק למערערים זכויות במקרקעין, אין יסוד לקבלת הערעור.

(ג)                  אשר לטענה שבית המשפט לא זיהה את המקרקעין נושא התביעה, המינהל טוען שהמערערים לא חלקו בכתב ההגנה או בסיכומיהם על זיהוי המקרקעין. בית המשפט מופנה גם לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, שבה הודו המערערים שהם מחזיקים במקרקעין. 

5.                    דיון והכרעה

לאחר שעיינו בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, ולאחר ששמענו את הפרקליטים, הגענו למסקנה שדין הערעור להידחות.